על בשלות פדגוגית ושחרור מכבלי הריכוזיות במדידה

פרדוקס המדידה

מדידה היא חלק חשוב מכל תהליך למידה מתווך

למרות החרוז, למידה ומדידה חייבות להתקיים יחד כאשר מדובר בתהליך מתווך. מדידה כמובן עוזרת ללומד העצמאי, אך בהחלט ניתן ללמוד לבד בלי מדידה חיצונית. ניתן כמובן לטעון שלומדים עצמאי יכול להתקדם רק כאשר הוא מציב לעצמו קריטריונים ומקיים רפלקציה על מנת לוודא שהשיגם, ואולי גם נעסוק בזה בפוסט אחר, אך מטרתנו כאן היא לטעון שעל אף ההכרח במדידה, אסור בתכלית האיסור לבצעה בצורה קשיחה וגורפת במערכות חינוך.

מקבלי ההחלטות בחינוך נאלצים שוב ושוב לעמוד מול פרדוקס המדידה - מחד, המדידה הכרחית על מנת לקבל מידע שיאפשר קבלת החלטות מדויקת ומותאמת לצרכים של לקוחות מערכת החינוך (תלמידים, ואולי אף יותר מזה - הוריהם), ומאידך - עצם קיום המדידה מעודד צמצום בתכני הלמידה ובשיטות הלימוד על מנת להביא את התלמידים להצלחה מקסימלית במבחן - במקום ללמידה מיטבית של החומר או המיומנות. לכם המדידה הסטנדרטית הגורפת הכרחית מחד, ומאידך - מצמצמת ופוגעת בהכרח בלמידה, שאותה נועדה לקדם. פרדוקס אכזרי.

לצערנו, הבעיה גדולה בהרבה: הבעיה המרכזית שיוצרת המדידה הסטנדרטית במערכת החינוך אינה

נובעת מצמצום תכני הלמידה, אלא מהדירוג וההבחנה שהיא יוצרת בין 'הטובים' ל'חלשים' (שמוגדרים בשנים האחרונות 'האדומים'). אימת הטבלה גורמת למפקחים ודרכם למנהלים ולמורים, להפעיל לחץ אדיר על הכפופים להם על מנת לשפר את הישגיהם. הוסיפו לזה את הדרישה המוצדקת לשקיפות מצד ההורים, וחוסר ההבנה הפושע באופן שבו יש להנגיש את ממצאים המדידה להורים ולעיתונות, וקיבלנו בליל מידע קל להטיה ולשימוש פוגעני. התוצאה היא שבמקומות מסויימים, בהם הצוות חזק ובעל בטחון עצמי, משמשת המדידה כלי לשיפור עצמי ואפילו להנחיית בפדגוגיה ושיפור ההישגים, ובמקומות שבהם השיטות הסטנדרטיות ללמידה ולמדידה (שתיהן או אחת מהן) אינן מתאימות לאוכלוסיה הנמדדת, נוצר לחץ עצום לשיפור. לחץ כזה שאי אפשר לעמוד בו. מכיוון שהצוותים המובילים במקומות אלו את המערכת מבינים היטב שאינם מסוגלים לפעול בדרך שנדרשת מהם (מסיבות של תרבות, שפה, סגנונות למידה ועוד), פונים לפתרון המובן מאליו - הצגת מצגי שווא.

בישראל ישנן שתי מערכות חינוך: חינוך לחזקים וחינוך לחלשים

בתור התחלה, צריך להבין ששיפור מידי אינו אפשרי. כדי לשפר מצב של בית ספר חלש חייבים לעשות תהליכי עומק שישאו פירות רק לאחר 4-5 שנים לפחות

כדי להציג שיפור מידי, נאלצים בתי הספר החלשים לרמות בכל דרך. במיוחד נאלצים בתי הספר הללו לפגוע בטוהר הבחינות. הפגיעה בטוהר הבחינות אינה נסתרת. כולם, כולל הדרגים הבכירים ביותר מודעים לה, עוד לפני שערוריית המיצ''ב האחרונה.

מערכת החינוך של החלשים אינה קיימת רק בין בתי ספר, אלא גם בתוכם: התלמידים החלשים מופנים לכיתות מיוחדות בהן המדידה מותאמת ומציגה הצטיינות כמעט מתמדת. זוהי נטיה טבעית של המחנכים, משום שמדידת אמת של יכולתם של החלשים תשים אותם במצב קבוע של כשלון, שהוא הרסני ליכולת הלמידה שלהם בפרט, ובכלל, לדימוי העצמי ואולי גם לאיכות חייהם העכשווית וגם העתידית.

התנהלות זו, של מוסר כפול, מעצימה את הפערים בין החזקים לחלשים לאורך דורות במדינת ישראל, ויוצרת מצב בו כסף ציבורי רב לאין שיעור נשפך לריק על ייעוץ ותוכניות לשיפור הישגים שמבוססים על המחשבה לפיה יש דרך אחת ויחידה ללמוד את החומר ודרך אחת ויחידה למדוד את ההצלחה בלמידתו.

פתרון לבעיה - למידה ומדידה דיפרנציאלית

כדי להשיג שיפור במצב יש להכיר בכך שיש חלשים במערכת, ולא לאלץ אותם להיות כפופים לאותם הקריטריונים שלהם מחויבים החזקים. יותר מזה, יש להכיר בכך שאם לא הצלחנו ללמד את החומר בכלים שבחרנו באופן עקבי באותם המקומות, יש לבחון מחדש את השיטה ואולי אפילו את הצורך בלמידתו במקומות אלו. במדידה מקובלת אמירה המיוחסת אלברט איינשטיין, לפיה אם נמדוד דגים לפי יכולתם לטפס על עץ, נמצא שכולם חסרי כישורים לחלוטין. הפתרון לפרדוקס המדידה הוא איפה - איתור הגורמים למובחנות בין סוגי בתי הספר וסוגי הלומדים השונים, והתאמת הלמידה והמדידה אליהם. במקום ללמד דגים לטפס על עצים - ללמד עצים לתת פירות וללמד דגים לשחות בצורה יעילה יותר. המדידה כמובן - בהתאם.

אם מקבלים כתנאי ראשון שהחלשים זקוקים לזמן רב יותר על מנת להשתפר, וכתנאי שני, שהם זקוקים לחינוך מסוג אחר מזה שמקבלים החזקים, ניתן להפוך את ההבדל לפורמלי, ולתת לו את המענה הראוי:

ניתן לבנות תהליכים פדגוגיים שמתאימים לבית הספר החלש ולכיתה החלשה, ולהמנע כליל ממדידה מערכתית של אזורי החולשה כל עוד אינם בשלים לזה.

מדידה חייבת חמלה. השקיפות והמדידה אינן קודמות לכל ערך אחר. שתיהן יכולות להתקיים רק במקום שבו יש בטחון עצמי, חוזק, גמישות ויכולת ביטוי עצמי גבוהים. במקומות שבהם אין בטחון עצמי, או יכולת ביטוי, השקיפות והמדידה הרסניות ומונעות צמיחה ושיפור.

?האם דגים צריכים לטפס על עצים כדי שנהיה מרוצים מהביצועים שלהם?

למוסד חינוכי יש רמת בשלות פדגוגית ואסור בתכלית האישור למדוד מוסדות לא בשלים

על מנת להגיע למדידה מדויקת שלא פוגעת בנמדדים, יש להגדיר רמות בשלות למדידה שאינן תלויות ב'חולשת' המוסד החינוכי אלא ברמת הבשלות שלו מבחינה פדגוגית.

בתי ספר וצוותים חינוכיים מומחים במה שנקרא 'פדגוגיה'- היכולת להוביל תלמידים מנקודה א' לב'.

כל מורה יודעת מהי הדרך הטובה ביותר ללמד את תלמידיה בכיתה מסוימת הזו. אך היא נאלצת לפעול בדרכים שמוכתבות לה על ידי תוכניות למידה, החלטות צוות מקצועי, רכזי שכבה, מנהל, מדרגים פדגוגיים, תהליכי מדידה חיצוניים ועוד

אם נהפוך את הקערה על פיה, ונאפשר לצוותים החינוכיים למצוא את דרכם בהוראה לתלמידים הספציפיים שלהם נרוויח פעמיים - אחת בהתאמה מדויקת לצרכי הלומדים ושתיים - בייחודיות בית ספרית אותנטית.

במקרה כזה יש לאפשר מרחב בטוח לניסוי ולטעייה שבה הערכת איכות הפיתוח הפדגוגי תהיה פנימית ותתבצע על ידי הצוות החינוכי בלבד. רק לאחר שמושגים קריטריונים שיש להגדירם (רמת אמון גבוהה בין חברי הצוות החנוכי, למשל, מחויבות של התלמידים ללמידה, מחויבות של ההורים ללמידה וכולי), ניתן יהיה לצרף את בית הספר למערכת המדידה הכללית

תקופה זו, של הבשלת תהליך פדגוגי נכון למערכת האקולוגית הייחודית לבית הספר שנכשל בתוך המערכת הכללית, צריכה להיות מוגדרת כתקופת מוריטוריום ממדידה. תקופה שתאפשר התנסות, טעיה וכישלון ללא ענישה מיידית וכואבת, וללא פרסים מוגזמים ומלאכותיים על הצלחות קטנות מדי

חשוב לדעת שדבר זה מתקיים גם היום, אבל בתנאים מעוותים. בבתי ספר נחשלים, ניתן להפעיל כמעט כל תוכנית פדגוגית, בחינת לא יועיל-לא זיק, אך במצב הנוכחי, זה נעשה בריש גלי, ובתוך תהליך מדידה לאומי מתמיד שמחלק ציוני כשלון לבית הספר שוב ושוב, ובכך מכשיל את תהליך השיפור. למעשה, רק בתי ספר שכבר נמצאים בתחתית המוחלטת, יכולים להציג שיפור במצב הנוכחי.

המסר שלנו הוא שצריך להתחיל עוד היום, בכל בית ספר ובכל רשות, בתהליך מדידה שתואם את רמת הבשלות הפדגוגית. המדידה הסטנדרטית הקיימת פוגעת בכולם - מונעת מהחדרים להתחזק ומהחלשים- להשתפר. הצורך בהשוואה גורפת בכלי יחיד הוא נחלת העבר. מערכת החינוך צריכה ללמוד לעבוד בכלים שכבר קיימים לראייה מורכבת של מציאות משתנה. אי אפשר להמשיך להחזיק את התלמידים בישראל בני ערובה בשיטת חשיבה מיושנת וריכוזית שמונעת כל אפשרות להכשיר אותם לחייהם הבוגרים במאה ה-21