נתקלתי היום ברשת בטור דעה מדויק להפליא של מנהל אחד, ג'רמי הניי, ממערב לונדון (האזור העשיר יותר של לונדון). איך אומרים - כמעט לא נגענו (רק החלפנו את התמונות מסיבות של זכויות יוצרים והקשר ישראלי יותר, וגם הדגשנו בוורוד כמה משפטים חשובים. וכותרות. אבל באמת שזהו). עכשיו פשוט תחליפו את המילה "אנגליה" במילה "ישראל" ואפשר לצאת לדרך :)
תקראו תקראו. תודו לנו אחר כך:
המורים אומללים משום שאקדח של נתונים חסרי משמעות מכוון לראשם
הגיע הזמן לשנות את מערכת החינוך לפני שלא ישאר אף אחד בכיתה חוץ מהתלמידים
מאת: Jeremy Hannay
לכתבה המקורית שפורסמה ב- 30.4.19 באונליין של הגרדיאן האנגלי
תודה רבה ל- tomer marshall שפרסם אותה בפייסבוק שלו והביא אותה אלינו.
תרגום עבור א.ב חינוך אחר (בסוגריים - הערות המתרגמת, אביבית ארווץ)
נדמה שכולם רוקדים מסביב לפיל שבחדר. ג'רמי קורבין (מנהיג הלייבור וראש האופוזיציה באנגליה) מדבר על ביטול הSats (המיצ"ב האנגלי). משרד החינוך מדבר על עומס העבודה שיוצר תסיסה בשטח. Ofsted (הראמ"ה הבריטית) מכסח את המיתוסים של עצמו מתול ימי הביניים ואל המאה ה-21 כשהוא מודיע שלא אכפת לו יותר מציונים. כמעט שליש מהמורים עוזבים את ההוראה בתוך חמש שנים, ואלו שנשארים נשחקים במספרי שיא.
חושף את הבולשיט
תנו לי לסדר עבורכם את הבלאגן החינוכי הזה. אני חושף את הבולשיט: מערכת החינוך שלנו מקדמת באופן פעיל מצב שבו בתי ספר, מנהלים ומורים יעמדו מול קנה האקדח מול מגוון מאוד מצומצם של תוצאות של מבחנים. גישה זו הוכחה ממזמן כאחת הדרכים הגרועות ביותר ליצור שינוי בר קיימא. זה הזמן לשנות את הפרדיגמה החינוכית הזאת לפני שלא ישאר אף אחד בכיתה חוץ מהתלמידים.
אחריותיות. זה בטח רעיון טוב, לא? אני לא חושב שיש מחנך אחד במדינה שלא יסכים עם הרעיון שלבתי ספר יש אחריות לעשות את הטוב ביותר שהם מסוגלים לו.
איומי אקדח הן דרך אחת לעשות את זה: נגיד לבתי הספר, מנהלים ומורים שהם חייבים לגרום למשהו לקרות או שהם יהיו אומללים, מפוטרים או שילוב של השניים. זה יכול להוביל לשינוי מהיר מאוד, אבל לא כזה שיחזיק מעמד לאורך זמן. מצב כזה יביא רק ל"התיישרות" לפי הסטנדרט הנמוך ביותר שנדרש, משום שאיומי אקדח גורמים להתאבנות ונוקשות. הם יוצרים גישה של אי לקיחת סיכונים שמעוגנת בתוך התרבות הארגונית של הנהלת בית הספר. שיפור בית הספר נתפס כביקורת. השינוי (לטובה) ניכר במדידה. כשאין שינוי - הבעיה מתגלגלת לפתחו של בית הספר, המנהל או המורה, במקום להיות מיוחסת לתרבות, לאקלים החנוכי או לתנאים המשתנים. אבל זו לא האופציה היחידה.
יש דרך אחרת
אנחנו יכולים לעצב מערכת שאין בה חסרונות מבחינת גיוס כוח אדם או שימור כוח אדם. מערכת שבה מורים ומנהלים יכולים להתפתח מקצועית לאורך הזמן, ולעזור לאחרים לעשות את אותו הדבר. במצב כזה כל בית ספר מקבל תמיכה כדי להיות במיטבו.
במערכת כזו, ומערכות כאלו קיימות במדינות מסויימות כמו פינלנד וקנדה, ואפילו בכמה בתי ספר אמיצים במדינה שלנו (בריטניה) - פיתוח מקצועי לא נתפס כתהליך ביקורת, אלא כתהליך של שיתוף פעולה. בתי הספר האלו לא מבצעים את התצפיות או הבקרות הרגילות, או שולפות בקצב מסחרר מינוני יתר של מדיניות הערכה. במקום זה, הם דנים ומעצבים פדגוגיה, עוסקים במחקר יישומי ומבצעים באופן קבוע פעילויות של למידה וחקירת שיעורים. כולם מבינים שכדי לגדל מחנכים נהדרים יש צורך ברגעים של הברקות אדירות ורגעים של מהומת אלוהים וכאוס גדול. מערכות כאלו ובתי ספר כאלו משיגים באופן עקבי את התוצאות הטובות ביותר. למורים בהם יש אוטונומיה וקבלת ההחלטות שלהם בכיתה זוכה לאמון. עומס היתר בעבודה כלל אינו נושא לדיון. למה שיהיה? העבודה שהמורים מבצעים היא בעלת משמעות עבורם והיא משפיעה באופן ישיר ובר קיימא על התלמידים שלהם.
מערכות כאלו אינן מעמיסות על בתי הספר ביקורת ומדיניות. לאף אחד בהן אין אקדח מכוון אל ראשו. כבית ספר נאבק, המערכת כולה מתכנסת סביבו ומציעה לו מימון, משאבים ומומחיות.
...ובכל זאת, באנגליה סוג זה של חשיבה הוא בלתי קונבנציונלי במובחן. זה דורש אומץ ומחויבות. מנהל ממולח. זה דורש מאיתנו לחשוב מחדש על מה שתמיד אמרו לנו שהוא נכון, נחוץ ויקר ערך.
זה הזמן לחשוף את כל המדידות עתירות הסיכון והסוכנים שלהן. זה הזמן להחליף את הריח המצחין של הביקורת, הבקרה והפיקוח ולהחליף אותם בשיתוף פעולה, קשר, מחקר, קיימות וכבוד אמיתי לאמונות של אנשי המקצוע שלנו. זה קיים. זה אפשרי. זה אמיתי. בלי בולשיט.
ג'רמי הניי הוא המנהל של בית הספר היסודי "שלושת הגשרים", סאות'הול, מערב לונדון
לקריאה נוספת על מדידה שתואמת את הצרכים שג'רמי מעלה כאן, קראו על מדידה שיתופית.