בישראל יש מציאות פוליטית חדשה, ואנחנו חייבים ללמד את הילדים שלנו להתמודד איתה!

עוד לא יבש הדיו על סיפור לידתה ומותה בטרם עת של הכנסת ה-21, וכבר מתרגשים עלינו סיפורים חדשותיים וספינים לרוב. עם יד על הלב, זה לא קצת מרגיש לכם כמו האנטי קליימקס אחרי גמר האח הגדול? לא יודעת אם תפסתם את הראיון הקטן ההוא ב"חמש עם" (אאל"ט), שבו ראיינו מלהק ריאליטי שסיפר שכבר לפני שתיים או שלוש מערכות בחירות השתמשו בשירותיו כדי לשבץ ח"כים ברשימות המפלגות לכנסת. או אולי קראתם במקרה את הטור שכתבה סיוון רהב-מאיר על הפיכת הפוליטיקה שלנו לתוכנית ריאליטי של ממש? כך או כך, האמת היא שהמרחק בין פוליטיקה ו'מציאות' בטלויזיה הצטמצם, ואולי נמחק לגמרי.

זה לא נדמה לכם. זה קורה באמת.

תוכניות הריאליטי הן אימון שאנחנו עושים לעצמנו בבחירה והשתתפות בתהליכים חברתיים. אני טוענת כך כבר כמה שנים. למעשה, אני טוענת כך מאז 2013, אז נשכרתי כדי לנהל את מערכות המידע של פרוייקט עידוד הצבעה ראשון מסוגו בארץ. למזלי הרב הייתה לי שם ההזדמנות לעבוד עם מייקל פודהרצר, מנהל מערכות המידע של ברק אובאמה דאז, שלימד אותי את תהליכי העבודה המדוקדקים לבחירת המסרים בקמפיינים שלהם. שם למדתי כיצד ניתן להניע אנשים שיושבים בפסיביות מאחורי המקלדת, ולגרום להם לצאת החוצה ולהצביע (GOTV). שלוש שנים מאוחר יותר, בזמן הקמפיין של טראמפ מול הילארי קלינטון, מצאתי את עצמי מלמדת דיבייט בכיתת מב"ר מקסימה באשדוד. הילדים היו מקסימים, ואני מאוד לא התאמתי להם. הנושא עוד יותר. מצב מייאש בתכלית. ובאחד מרגעי הייאוש שלי, שמעתי שתי בנות מדברות על פרק האתמול של "האח הגדול". "אני לומדת שם כל כך הרבה על איך להתנהג עם אנשים ואיך לגרום להם לעשות מה שאני רוצה". אסימון גדול נפל אצלי ברעש באותו הרגע: "ריאליטי הוא פורמט חינוכי!!". תגלית מרעישה של ממש! הבנתי באותו הרגע שניתן להשתמש בכלי רב העוצמה הזה כדי לתת לבני נוער כלים ומיומנויות שיכינו אותם לחיים האמיתיים. מייד כתבתי על זה למייקל: "מייקל", כתבתי, "אתה חייב להבין שריאליטי היא המדיום שצריך לעבוד דרכו. אנשים לא מבדילים יותר בין בחירות לריאליטי, כי זו המהות של המדיום הזה. הוא מכין להשתתפות. חייבים להמציא את הפורמט שבו אנשים משפיעים באמת מהבית על הפוליטיקה". מייקל היה מזועזע כמובן. ימים ספורים לאחר מכן עלה ברק אובאמה לשידור עם ההצהרה הבאה:

"זהו לא בידור! זוהי לא תוכנית ריאליטי!!" אמר בקול חמור ברק אובאמה. קחו את עצמכם בידיים אנשים!! כולנו יודעים מה קרה אחר כך.. ההכחשה והכעס לא עזרו בכלל. זה תהליך שאי אפשר להתכחש לו, ולכן הצעד הבא של ברק ומישל אובאמה לאחר ההפסד הצורב לטראמפ בבחירות היה לפתוח חברת הפקות משלהם (שיש לה שיתוף פעולה הדוק עם נטפליקס, אגב).

תעשיית הבידור והתקשורת הפכה ממדיום משליט שררה ומחליש למדיום שנותן כוח בידי ההמונים

הבהיה במסך מסוכנת לבריאות הנפשית והמנטלית של כל אחד מאיתנו ללא ספק, אבל לזליגת התכנים בין האקטואליה והפנטזיה יש כוח עצום. מובן שיש יד מכוונת מאחורי המציאות המוצגת לנו בחדשות ובתוכניות הבידור. תמיד הייתה יד כזו, אבל היום החוטים כבר לא שקופים, וגם לעורכים ו"להפקה" יש נוכחות כדמויות בסדרה או בכתבה בעיתון. היכולת לתפעל רשתות חברתיות נתונה בידי כל אחד מאיתנו, אך רק מעטים מאוד מאיתנו משכילים להשתמש בה. מה יקרה אם נלמד לרסן את הכוח הזה? אם נלמד בצורה מושכלת ומאורגנת את השימוש ביכולות החדשות האלו שעידן המידע מסר בידי כל ילד עם פלאפון? אנחנו מאמינות שלא חשוב אלא הכרחי ללמוד לשלוט בתהליכים האלו בצורה פורמלית, בבתי הספר, באמצעות תוכנית התערבות חינוכית שאנחנו מפתחות בימים אלו.

השתתפות שווה לכולם במשחק הפוליטי מחייבת אימון בהנעת תהליכים פוליטיים

מי שעוקב אחרי בשנים האחרונות ובמיוחד בחודשים האחרונים, מאז שהקמתי את א.ב חינוך אחר, יודע שהנושא שבוער בעצמותי הוא השתתפות שווה לכולם במשחק הפוליטי. לדעתי, לכולם צריכים להיות הכלים להבין את התהליכים הפוליטים ולהשתתף בהם. לא כפיונים או כהמונים עוורים שנדחפים לפעולה, אלא מתוך מחשבה והבנה. עם הזמן והפעילות והעבודה בזירות שונות של טכנולוגיה, ממשל וציבוריות וכמובן בחינוך ובבתי הספר, למדתי שההשתתפות בדמוקרטיה המערבית של היום שייכת לאנשים משכילים בלבד. יש צורך בגישה מאוד אנליטית ואקדמית כדי להתמודד עם התהליכים הדמוקרטיים, ויעיד על זה אחוז הנכשלים הגבוה במקצוע האזרחות, הנחשב לאחד מהמקצועות הקשים למעבר בתעודת הבגרות הישראלית.

דמוקרטיה ופוליטיקה - זה לא אותו הדבר!

דמוקרטיה היא שיטה לחלוקת כוח פוליטי. יש עוד שיטות כאלו (מונרכיה, דיקטטורה, אנרכיה..). השיטה הדמוקרטית היא ההומנית ביותר, זו שמקדשת את חירות הפרט ומעניקה לו את מירב הזכויות והכוח להשפיע. הבעיה בה היא הצורך להבין למעשה כל דבר במדינה, ולהיות מיודע היטב לגבי כל דבר שקורה בה כדי למקסם את התועלות של החיים במשטר דמוקרטי. ניסו לפתור את הבעיות האלו בכל מני דרכים: אצלנו למשל, באמצעות דמוקרטיה ייצוגית, ויש גם דמוקרטיה נזילה, וגם ישירה.. מוזמנים לגגל. אם תעשו את זה תבינו היטב את הטענה שלי - דמוקרטיה זה עסק לאנשים משכילים, אקטיביסטים, שיש להם גם הרבה זמן פנוי (או שהם עובדים בזה). לא סתם הגבילו באתונה את ההשתתפות בדמוקרטיה רק לאנשים שבאמת הייתה להם אז השפעה אמיתית (גברים, בעלי תפקידים בממשל, לוחמים). ממילא הם היחידים שיכולים להבין מה קורה..

אז זו דמוקרטיה. אבל מהי פוליטיקה? פוליטיקה היא כל עשייה שמטרתה היא להשפיע על חלוקת הכוח והמשאבים. אה! בזה כל אחד משתתף. כל הזמן! כולם יכולים להבין את זה. זה מחובר לרגש ולא להגיון. זה תואם את האינסטינקטים הקדומים שלנו. כדי להשתתף בזה כל מה שאנחנו צריכים להבין הוא מי דומה לי ונמצא בשבט הפוליטי שלי (ולכן האינטרסים שלו ושלי דומים מספיק בשביל לייצג אותי). על זה אומרת ליאת בונן - יש דמוקרטיה (דן מרידור) ויש פוליטיקה (מירי רגב). ובהתאם למציאות העמוסה שלנו, מי שמוביל כרגע הם לגמרי אנשים שמבינים את הרגש הפוליטי. הדמוקרטיה נחה בצד. זה לא רציונלי, אבל זה גם לגמרי לא במקרה (דן אריאלי, אחלה ספר. לכו על זה!): יש לנו עודף מידע, ריבוי אינטרסים וספינים. אי אפשר לקבל החלטה רציונלית. מה עושים? עובדים עם הרגש, שזו מערכת קבלת החלטות בסיסית וסופר איכותית שהתפתחה אצלנו למטרות הישרדות ועובדת לנו ממש ברוב המקרים בחיים (בניגוד למה שאנחנו חושבים. כבר שלחתי אתכם לדן אריאלי. תקראו, אני מבטיחה שזה שווה כל רגע).

בקיצור, הפוליטיקה החדשה מבוססת על רגש וקבלת החלטות אינטואיטיבית. חייבים ללמוד לעבוד עם זה!

האמת היא, שפוליטיקה היא דבר יצרי ורגשי שאותו כל אחד יכול להבין. כל אחד יודע היטב מהם האינטרסים המידיים שלו. אם יש משהו שלמדתי בקמפיין ההוא בשנת 2013 הוא, שאנשים פועלים כאשר יש להם אינטרס ברור ורווח ברור (ורצוי גם מידי), ואת זה כל אדם יכול להבין, בלי שום קשר להשכלה שלו, שהיא, להבדיל מידע ויכולת, תוצר לוואי של מעמד חברתי ותו לא. אנחנו חייבים! חייבים! להתחיל ללמד ילדים לזהות את הצרכים של עצמם ולהראות להם כיצד הם יכולים להניע מערכות כדי לתת להם מענה. זה המפתח ללימוד כל מה שאנחנו אוהבים לקרוא לו "מיומנויות המאה ה-21" וחשוב מזה - זה המפתח ללימוד הכישורים הנדרשים לחיים בעתיד שבו התנאים משתנים ללא הרף, הדרישות המקצועיות מתחדשות, הכל דינמי ומהיר, עד לאובדן תחושת העצמיות. הטלוויזיה והוידאו כבר מזמן שם למטרות רווח כלכלי. הגיע הזמן לארגן את העניין הזה ולהפוך אותו לכלי עבודה חינוכי. רק אם ניצור אימון בתנאים בטוחים בתהליכים הללו נוכל להכין את הילדים שלנו למסלול המהיר של החיים.

אנחנו כבר עובדות על זה. מה אתכם?